כפי שהמחיש גם אסון השיטפונות בדארנה וסביבתה, לוב כיום איננה מדינה, אלא שתי מערכות שלטוניות, ממשלה אחת בטריפוליטניה במערב, ומשטרו של ח’ליפה ח’פתר בקירנאיקה במזרח (שכשל בהתמודדות עם נזקי הטבע). בשני האזורים מדובר למעשה במערכים של מיליציות מקומיות, ובכוחות חמושים על בסיס שבטי, והיעדר השלטון המרכזי ניכר ביתר שאת בדרום. ספק רב אם יש תוחלת לניסיון, שארה”ב מעורבת בו, להקנות לגיטימציה לממשלתו הנוכחית של עבד אל-חמיד דבייבה בטריפולי ולהגיע לבחירות כלל-ארציות. האירועים בעקבות הפגישה בין שרת החוץ (לשעבר) של “ממשלת האחדות הלאומית”בטריפולי, נג’לאא מנקוש, לבין שר החוץ אלי כהן, חשפו את המציאות הפוליטית המורכבת השוררת בשטחה של לוב. על ישראל להתנהל בזהירות, ובכל מקרה לעמוד על האינטרסים שלה ושל שותפותיה במזרח הים התיכון, תוך ניסיון לבטל את מזכר ההבנה מנובמבר 2019 בין אנקרה לטריפולי המחלק ביניהן את המים הכלכליים במזרח הים התיכון.
המפגש ברומא ולקחיו
הפגישה בין שר החוץ אלי כהן ומנכ”ל משרדו, רונן לוי (מעוז) – המעורה זה מכבר במגעים חשאיים עם מדינות ערביות ומוסלמיות – עם שרת החוץ של לוב, נג’לאא אל-מנקוש (שמאז הושעתה מתפקידה ואף נמלטה לאיסטנבול), הייתה המשך מתוכנן ומוסכם של שרשרת מגעים קודמת בשנים האחרונות. בין היתר, על פי דיווחים שאומנם הוכחשו על ידי הצד הלובי, נועד ראש המוסד דוד ברנע עם ראש “ממשלת האחדות הלאומית” בטריפולי, עבד אל-חמיד דבייבה, בירדן בינואר 2022. ראש ה-CIA, ביל ברנס – הבקיא במצב בלוב, והיה מעורב בשעתו, כדיפלומט, במו”מ (המוצלח) עם קד’אפי על פירוק תוכנית הגרעין הלובית – העלה את הנושא בביקורו בטריפולי בינואר 2023, ואיטליה היא שלקחה על עצמה לארגן את המפגש. הצגת הדברים כאילו מדובר במפגש אקראי, שהשרה אף השתמשה בו כדי להתריס בפני ישראל על מדיניותה כלפי הפלסטינים, נועדה לחלץ את ראש הממשלה דבייבה ממצוקתו, אך אינה משקפת את המציאות.
ברקע הדברים ניצבת השאיפה, שהממשל האמריקני שותף לה יחד עם גורמים באירופה (ובראשם גרמניה ואיטליה), להגיע להסדרה רחבה ויציבה של המצב הפוליטי בלוב, וקיום בחירות כלל-ארציות שבעקבותיהן תוכל, לכאורה, לקום ממשלה לגיטימית שתפעיל את סמכותה בכל רחבי לוב. ממשלתו של דבייבה, אף ששלטונה חל בפועל רק במערב (טריפולי וסביבתה), נתפסת כגורם שיוכל (ואף זקוק) להגיע לשיתוף הפעולה הנדרש – מה גם שהיו בעת האחרונה מגעים בינה לבין גורמי הכוח במזרח לוב. נראה כי היו מי שסברו – בארה”ב וגם בישראל – שהעיסוק באפשרות של “נורמליזציה” עם ישראל יסייע בבניית מעמדו של דבייבה כלפי פנים, ולכן גם ישפר את סיכויי ההסדרה ברמה הכלל-ארצית.
ההפך קרה. גורמי כוח בטריפולי, ובכללם מפלגת “הצדק והבנייה” המזוהה עם האחים המוסלמים, הגיבו בחריפות וארגנו תגובה אלימה, כולל הצתת בתיהם של דבייבה ושל אחיינו, אבראהים, הנחשב ליד ימינו. דבייבה בחר להתנער מן המפגש (ומשרת החוץ), אף שהמהלך כולו נעשה על דעתו ואף אמור היה להתפרסם – בהסכמה – בשלב מאוחר יותר.
בנוסף לביקורת הפוליטית בישראל על פרסום הודעתו הרשמית של משרד החוץ בנושא, הגיב גם הממשל האמריקני במורת רוח גלויה בשל הנזק המדיני שנגרם, לתפיסתו, במישור הדו-צדדי והאזורי. עם זאת, מעבר לשאלה הטקטית של הפרסום, או מועדו, מתעוררות השגות רחבות יותר לגבי תכליתו של המהלך עצמו, לאור המצב הפנימי המעורער בלוב, וסימני השאלה לגבי הניסיון להתייחס לממשלת טריפולי כאילו היא אכן הריבון במדינה.
לוב איננה מדינה
לפעילותן הצבאית של ארה”ב, מדינות המערב וחלק ממדינות הליגה הערבית היה תפקיד מרכזי בהפלת משטר קד’אפי ב-2011, אך לאחר מכן דעכו מעורבותן ומחויבותן, ולוב הידרדרה תוך שנים ספורות למלחמת אזרחים ולפילוג פנימי, שתוואי המתאר העיקריים שלו עומדים בעינם גם כיום. השלטון במערב המדינה, ובבירה הרשמית, טריפולי, נתון בידי “ממשלת האחדות הלאומית” (GNU, שנקראה עד לאחרונה “ממשלת ההסכמה הלאומית”, GNA). תנועות המזוהות עם האחים המוסלמים הן בסיס התמיכה שלה. לכאורה זו גם הממשלה המוכרת על ידי מדינות רבות בזירה הבינלאומית. עם זאת, השליטה בכל חצייה המזרחי של לוב – קירנאיקה ההיסטורית – היא בפועל בידי “הצבא הלאומי הלובי” (LNA) בפיקודו של “פילדמרשל” (דרגה שהעניק לעצמו) ח’ליפה ח’פתר, במעטה לגיטימיות פוליטית של “בית הנבחרים” ((HoR הפועל בטוברוק ובראשו עלי עקילה צאלח.
הלחימה בין שני הכוחות העיקריים אומנם חדלה ב-2020, וביוזמת גרמניה החלו מהלכים האמורים להביא לפיוס. זאת, לאחר שהתערבות צבאית תורכית הביאה להדיפת ניסיונו של ח’ליפה ח’פתר לכבוש את טריפולי, ואילו איום מצרי בהתערבות נגדית מנע מכוחות ממשלת טריפולי להתקדם מזרחה לעבר בנגאזי. להלכה יש ללוב נשיא, או ליתר דיוק “יו”ר מועצת הנשיאות”, מוחמד אל-מנפי. יש מנגנון תיאום בין הכוחות הצבאיים משני הצדדים – “קבוצת ה-5+5” – ויש גם הסדר כלכלי המאפשר למוקדי הכוח משני הצדדים לבזוז לתועלתם את משאבי הטבע (בעיקר נפט) ולנהל מדיניות מוניטרית מוסכמת. בעת האחרונה גם נפוצו דיווחים על מגעים בין אבראהים, אחיינו ויד ימינו של ראש הממשלה דבייבה, לבין בנו של ח’פתר, בחיפוש אחר פתרונות מוסכמים שיאפשרו גם קיום בחירות (שתוכננו לדצמבר 2021 אך נידחו בהעדר הסכמות).
עם זאת, המערכת רחוקה מלהיות יציבה. תקריות אלימות התנהלו במהלך 2022 בין נאמניו של פתחי בשאע’ה, שהיה שר הפנים רב ההשפעה בטריפולי אך עבר לצידו של “בית הנבחרים”, לבין אנשי דבייבה; ובאמצע אוגוסט פרצו קרבות בטריפולי בין שני כוחות צבאיים יריבים הנאמנים ל-GNU – “כוחות ההרתעה” מול חטיבה 444 – שגבו את חייהם של עשרות. זאת בניסיון להבטיח את השליטה במבואות העיר (שיכולה להיות לה השפעה מכרעת על מאזן הכוחות הפוליטי). בכל מקרה, מה שנראה כשלטון הוא למעשה קואליציה של מיליציות, שהחזקה ביניהן היא זו של העיר מצראטה בקרבת טריפולי, והשפעתן ניכרה בהשתלשלות האירועים לאחר הפגישה ברומא.
גם במזרח התמונה הפוליטית מורכבת, ואסון השיטפונות רק המחיש זאת ביתר שאת. לצידו של ח’פתר פועל כאמור גוף פרלמנטרי – בית הנבחרים – הרואה עצמו כריבון, וכפופה לו זרוע מבצעת בשם “ממשלת היציבות הלאומית” (GNS) שבראשה עמד בשאע’ה, עד שהודח בחשד לשחיתות במאי 2023. עם זאת, בשל קשריו של בשאע’ה עם מיליציות הנאמנות לו, גם מאבק זה טרם הוכרע. למצב המורכב מתווסף גם העדר משילות בחבלי דרום לוב (מחוז פזאן), הנשלטים על ידי פסיפס של קבוצות שבטיות – טוארג ואחרים – והמיליצות החמושות שלהן, העשויות גם הן להתערב אם יתחדש המאבק הכולל על השלטון. באזורים אלה יש בסיס תמיכה, על בסיס זיקות שבטיות ומסורתיות, לבנו של קד’אפי, סיף אל-אסלאם, הרואה את עצמו כמתמודד מוביל להנהגת לוב אם וכאשר תתקיימנה בחירות.
המעורבות החיצונית
הן בשל מיקומה האסטרטגי בלב הים התיכון והיותה אפיק להגירה של אפריקנים לאירופה, והן בשל משאביה, שחשיבותם שבה ועלתה מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, שבה לוב והפכה בשנים האחרונות יעד להתערבות מעצמתית ואזורית. המרכיב הבולט ביותר הוא הנוכחות התורכית, בעיקר בתחום ההגנה האווירית, הפעלת מל”טים, אספקת נשק והדרכה, שכאמור מילאה תפקיד מרכזי בכישלון ניסיונו של ח’פתר לכבוש את טריפולי לפני ארבע שנים. התורכים מסתייעים גם במיליציה סורית שגויסה באזורים שבשליטת המורדים בצפון מערב סוריה. על הפרק – אם כי בשלב זה ממשלת דבייבה מכחישה שהושגו הסכמות – שאיפה תורכית להקים בסיס ימי במערב לוב.
במקביל להתערבות הצבאית חתם נשיא תורכיה ארדואן, בנובמבר 2019, מזכר הבנה עם ממשלת ה-GNA דאז (שבראשה עמד פאאז סראג’) המשרטט את חלוקת המים הכלכליים של מזרח הים התיכון על פי התפיסה התורכית. “האלכסון” במפה זו מחבר את תורכיה ללוב, מפגין התעלמות מן הזכות היוונית למימי האיים כרתים, קרפתוס ורודוס, ולפחות להלכה מנתק בין מצרים, ישראל וקפריסין מחד גיסא לבין יוון, ואירופה כולה, מאידך גיסא. למול עמדה זו גיבשו מצרים ויוון מתאר נגדי, שסוכם בקיץ 2020 וישראל הביעה את תמיכתה בו. יש לציין כי משטר ארדואן, על רקע המפנה שחל במדיניותו האזורית בכללותה, מנהל כיום מגעים עם שני עברי המתרס.
ארה”ב ואיטליה, כל אחת מסיבותיה, נוטות גם הן לראות בממשלת טריפולי סמכות לגיטימית, בין היתר מתוך תקווה שדבייבה ישכיל להתנער מן התלות הבלעדית בתורכיה ולהוביל מהלך להוצאת כלל הכוחות הזרים מלוב, כמו גם לפיוס פנימי והתקדמות לקראת בחירות. כאמור, זהו גם הרקע למאמץ לקדם הידברות בינו לבין ישראל.
מנגד ממלאות רוסיה, מצרים וצרפת – שוב, כל אחת מסיבותיה היא – תפקיד פעיל בתמיכה בח’פתר ו”בית הנבחרים”. פוטין נטר טינה למערב על כך שנגרר לתמוך בשעתו בהחלטת מועבי”ט 1973 (מרס 2011) שהסמיכה הגנה על אזרחי לוב מפני קד’אפי אך נוצלה להפלת המשטר, ואובדנם של אינטרסים רוסיים משמעותיים. מאז פרוץ מלחמת האזרחים ב-2014 פיצתה על כך רוסיה באופן חלקי על ידי מתן תמיכה לח’פתר ושאיפותיו, כולל מעורבות “כוח וגנר” בלחימה. באוגוסט 2023 – בעוד המלחמה באוקראינה בעיצומה – ביקר במערב לוב סגן שר ההגנה הרוסי, יונוס-בק ייבקורוב, לדון באופציות של סיוע, כשברקע סימני השאלה לגבי עתידו של כוח וגנר לאחר מותו של ייבגני פריגוז’ין.
האינטרס המצרי ממוקד באבטחת גבולה המערבי, הארוך מאוד והפרוץ, של מצרים עם קירנאיקה, ובמניעת התבססותו של שלטון עוין מבחינה אידאולוגית, היינו מזוהה עם האחים המוסלמים, שאותם מדכא משטרו של עבד אל-פתאח אל-סיסי באורח ברוטלי מאז 2013. מכאן תמיכתה בח’פתר ואף נכונותה, בנקודת המשבר ב-2020, לאיים בהתערבות צבאית יבשתית נרחבת. עם זאת, ברוח התקופה, גם היא מקיימת כיום ערוצי דו-שיח עם כל הצדדים. צרפת, גם היא מתוך שילוב של אינטרס כלכלי וראייה אזורית אסטרטגית (תמיכה בעמדות יוון וקפריסין) נמנית אף היא עם תומכי המשטר במזרח לוב, ויש דיווחים על מעורבותם של כוחות מיוחדים צרפתיים במערכה המתמשכת למניעת חדירתם של גורמי טרור אסלאמיסטיים מאזור הסאהל ללוב.
דגשים למדיניות ישראל
ברור שבנסיבות שנוצרו יחלוף זמן עד שממשלת ישראל תוכל לשוב ולנהל מגעים דיסקרטיים עם מי מן הצדדים בלוב. בכל מקרה, לאור תמונת המצב כפי שתוארה לעיל, מוצע לישראל:
- למרות מה שאירע, יש עדיין לישראל עניין בשמירת אפיקים פתוחים לבירור עתידי של סוגיות מול לוב, שלחלקן יש משמעות אסטרטגית (ולאחרות – מטען סמלי, כמו ההכרה בטרגדיה שפקדה את יהדות לוב אחרי 1967).
- עם זאת, מתחייבת זהירות בכל הנוגע לזיהוי יתר עם אחד הצדדים במאבק המורכב על עתיד לוב, מה גם שהסתבר שהתקרבות לישראל הופכת בנקל לנטל פוליטי, באקלים הציבורי השורר בלוב, וחשיפתה מאלצת את אותו צד שאיתו התנהלו המגעים להפגין בראש חוצות עמדה עוינת.
- על הגורמים הישראליים המעורבים – המטה לביטחון לאומי, משה”ח, המוסד – להקפיד על תיאום מלא של מהלכיהם ועל דיסקרטיות בניהולם.
- חשוב לתאם, ככל הניתן, את עמדות היסוד לגבי מהלכים מול לוב עם שותפותיה של ישראל במערך הכוחות במזרח הים התיכון, בראש ובראשונה מצרים, שלוב חשובה ליציבותה מבית, ולצידה גם קפריסין ויוון.
- על ישראל לעמוד על כך שהנכונות לפתוח מחדש את סוגיית גבולות המים הכלכליים למו”מ רב-צדדי, על בסיס עקרונות הדין הבינלאומי, היא מרכיב הכרחי בכל התקדמות עתידית ביחסים, ולפעול כדי להנחיל תפיסה זו בארה”ב ובאירופה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונות: IMAGO / photothek, IMAGO / ZUMA Wire / Massimo Di Vita, Freepik
- בניית אתרים